אתמול בלילה

Well you only need the light when it's burning low 
Only miss the sun when it starts to snow 
Only know you love her when you let her go 
Only know you've been high when you're feeling low 
Only hate the road when you're missing home 
Only know you love her when you let her go 
And you let her go

קשה לי. פשוט קשה. בזמן האחרון אני מרגישה רע רוב הזמן, בודדה, טיפשה, מכוערת ומתוסכלת. אני יודעת שלא באתי לאוניברסיטה בשביל ליצור חברויות חדשות, אבל מה אני אעשה שאני כן רוצה קשר אישי עם אנשים כאן? ככה זה אני. בכל תחנה בעברתי בחיי אספתי חברה טובה אחת לפחות, חברת נפש לפחות לאותה התקופה.

אני כל כך ביקורתי כלפי עצמי. אני מרגישה שאני תמיד הכי גרועה, תמיד הכי טיפשה, ובעצם בכל הדברים השליליים אני מובילה בראש. למה אני כל כך קיצונית!? למה לא יכול להיות אצלי אפור, אלא רק שחור או לבן?? למה אני כל כך דיכוטומית?! אני מרגישה טיפשה. יש כל כך הרבה אפור באמצע, ואני כל כך עיוורת.

לפני חודשיים בערך עשיתי שבת אצל כרמית בצפת. היה מדהים. מדהים לגלות כמה אנשים יודעים עליך, ולכאורה הם לא היו איתך כל כך הרבה זמן. כרמית אמרה לי לי שבאופן מפתיע, היא גילתה שכל אחד בוחר מקצוע שיש לו בו מה לתקן בעצמו. דיברנו במשך שעתיים-שלוש על כל הקשרים החברתיים שלי, והיא אמרה לי חד וחלק – יש לך בעיות בתקשורת, וזה לא סוד. כנראה בגלל זה הלכת ללמוד תקשורת – כדי לתקן את עצמך. היא הדהימה אותי: כל כך נכון וכל כך פשוט.

"אתה צריך את האש רק כשהיא חלשה, אתה מתגעגע לשמש רק כשיורד שלג ויודע שאתה אוהב אותה רק כשאתה נותן לה ללכת. אתה יודע שהיית שמח רק כשאתה מרגיש בדיכאון, שונא את הדרך כשאתה מתגעגע הביתה ויודע שאתה אוהב אותה רק כשאתה נותן לה ללכת. ואתה בכל זאת נותן לה ללכת."

המילים כל כך עוצמתיות – אנחנו לא מעריכים מה שיש לנו כשיש לנו את זה.

אני אף פעם לא מעריכה את עצמי. כולם אומרים לי – "אתה טובה בזה וזה" "את מעולה בכך וכך" אבל את מרגישה טיפשה ומטופשת. למה? כי את יודעת שאלו דברים זניחים. את רוצה להיות טובה במה שהכי קשה לך, ולאו דווקא לימודית: את רוצה שתהיה לך התמדה, את רוצה לא ליפול לגחמות שלך ולהיות בנאדם חומרי ועלוב, אלא להיות בנאדם רוחני יותר, ולא דווקא במובן דתי – פחות להתעסק בדברים הקטנים והקטנוניים, לדבר על דברים יותר אמיתיים וגדולים. לראות את מהות העולם, לחקור את האמת. אחד המרצים אמר לנו אתמול: "יש אנשים שנולדו לחפש אחרי אלוקים". לא יכולתי שלא להסכים איתו.

אחד השירים הכי עוצמתיים ששמעתי הולך כך:

"בוא ואחוז בידי, אני רוצה להיות קשור לאנשים חיים. אני לא בטוח שאני מבין את התפקיד שניתן לי. ישבתי לדבר עם אלוקים, אך הוא רק צוחק על תכניותיי, ראשי מדבר בשפה שאינני מבין. כל מה שאני רוצה זה להרגיש מהי אהבה אמיתית, להרגיש את הבית שבו אני חי, כי יש לי כל כך הרבה חיוּת שזורמת בעורקיי ומתבזבזת. אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא משתוקק לחיות. לפני שאני אתאהב, אני מתכנן לעזוב אותה. אני מפחיד את עצמי למוות ולכן אני ממשיך לברוח, עוד לפני שאני מגיע יכולתי לראות את עצמי בא."

כשקראתי את המילים לראשונה, רק לפני חצי שנה בערך, נדהמתי. תמיד הרגשתי את זה בדיוק. אני מרגישה דחויה בבית שלי, מרגישה דפוקה. ממש עודפי הייצור מהמפעל של אלוקים – אלו עם כל הפאקים. אבל למה אני רואה את כל הפאקים והדפקות שלי בבולט? למה אני לא רואה דבר חיובי אחד בי? למה אין לי הערכה עצמית, ולו הקטנה ביותר?

בפעילות הסיכום של יסמין, המדריכה שלי בשמינית, היא פרסה על הרצפה המון קלפים של פסיכולוגים כאלו, מהסגנון שמופיע בו תחושות או מצבים, או סתם תמונות שנתונות לפרשנות שלנו. היא ביקשה שניקח 2 קלפים – אחד שמתאר את השנה שעברנו ואת סיום הלימודים, ואחד שמתאר מה שאנחנו מאחלים להמשך. כשהסבב הגיע אלי, אמרתי, ואני באמת לא זוכרת מאיפה זה בא לי: "הלוואי שלא נזדקק לאישורים חיצוניים." לא ידעתי כמה צדקתי. פתאום כל הבנות אמרו "אני מוסיפה גם את מה שחגית אמרה..". כולן הבינו שיש בזה את הנקודה האמיתית ביותר. אתמול דיברתי עם חברה טובה על כל התחושות הרעות שלי, והיא אמרה לי- "למה את חושבת שאף אחד לא מרגיש כמוך? כולם מרגישים ככה! אני כל הזמן משנה את דעתי ולא יודעת מה לעשות עם עצמי – את ממש לא היחידה שמרגישה ככה עם עצמה." ואני שואלת את עצמי – אם את שומעת את זה, ולא רק ממנה, אלא מעוד הרבה אחרים, למה את לא מאמינה לה?! למה את ממשיכה לייסר את עצמך? למה, במקום לקום בבוקר ולהרגיש טוב עם עצמך כי פשוט קמת בבוקר, את תמיד מרגישה רע-רע-רע? מי אמר לך שאת פחות שווה?! מי הכניס לך את כל זה לראש? מי!? מי?!!? מי???!! למה את חושבת שאת לא יכולה למצוא חן בעיני גברים? למה את חושבת ש*הוא* לא יכול לחבב אותך?? בגלל שאת לא נראית מהממת בטירוף? בגלל שאת לא סקסית? בגלל שאת ילדה טובה ירושלים ואוהבת את זה? בגלל שאת בנאדם חושב? בגלל מה??!!? למה את צריכה אישור חיצוני של החברה? למה את מרגישה לא שווה?! בגלל שגדלת להיות צנועה מבחינת הלבוש ומבחינת האופי? בגלל זה את צריכה לבטל את עצמך לגמרי? להרגיש מקופחת, מטומטמת, עלובה, מפגרת, לא מיישמת כישלונות?

דמעות מציפות עכשיו את עיניי. אני צריכה לתת להן לצאת, אם לא, הראש שלי מתפוצץ.

"אני אל אלוקים אקרא והשם יושיעני, ערב ובוקר וצהרים, אשיחה ואהמה. וישמע קולי.."

סוג של תקווה. יש תקווה בכלל להירפא? להינצל מהרחמים העצמיים והעצבות, הבדידות, האכזבה, העצלות, האבדון, האבל? דרמטי משהו. בסוף השיר, אודי דוידי עולה גבוה ב"וישמע קולי" האחרון. מהמם. שיר של שתי שורות, וכל כך הרבה עוצמה. האם החיים הם באמת סוג של מנטור עצמי? להגיד לעצמי "את טובה, את פצצה, את מעולה, את ענקית"? כמו בסרט על הקטר הקטן מהילדות, זה שניסה לטפש במעלה ההר, ורק בסוף, כשאמר לעצמו כל הזמן "כן אצליח, כן אצליח, כן אצליח" הוא הצליח..? כנראה ששאלת הפידבק הזאת היא אחת השאלות הגדולות בעולם.